פסילת דיין בבית הדין הרבני: מתי ניתן לפסול דיין ומתי צריך להגיש ערעור?

פסילת דיין בבית הדין הרבני: מתי ניתן לפסול דיין ומתי צריך להגיש ערעור?

בעל דין מקבל החלטה קשה בבית הדין הרבני. הוא סבור שבית הדין כבר גיבש עמדה נגדו, שדבריו אינם נשמעים, שהצד השני זוכה ליחס מועדף או שהתקבלה החלטה מבלי שניתנה לו אפשרות להגיב. במצב כזה עולה לעיתים השאלה: האם ניתן לבקש את פסילת הדיין או את פסילת הרכב בית הדין?

התשובה מורכבת יותר מכפי שנדמה.

לא כל החלטה שגויה, לא כל התנהלות דיונית בעייתית, ואף לא כל פגם ממשי בהליך המשפטי יוצרים עילה לפסילת דיין. הפסיקה של בתי הדין הרבניים מבחינה באופן ברור בין פסלות של הדיין עצמו, הנובעת מחשש ממשי למשוא פנים או מעילת פסלות אחרת, לבין פגם בהליך השיפוטי, שאותו יש בדרך כלל לתקוף באמצעות ערעור או בקשת רשות ערעור.

להבחנה הזאת יש משמעות מעשית גדולה. בקשת פסלות שמוגשת במקום שבו הדרך הנכונה היא ערעור עלולה להידחות על הסף, ולעיתים אף ליצור רושם כי בעל הדין מנסה לעכב את ההליך במקום להתמודד עם ההחלטה לגופה.

מהי עילת הפסלות?

נקודת המוצא היא כי לא די בכך שבעל דין מאמין שבית הדין נוהג כלפיו שלא בצדק. נדרש להצביע על נסיבות קונקרטיות המלמדות על חשש ממשי למשוא פנים.

בתיק 1266585/2, שנדון בבית הדין הרבני האזורי בירושלים בפני הרב יצחק אושינסקי, הרב מאיר קאהן והרב יעקב מ' שטיינהויז, נדחתה ביום 16.8.2021 בקשה לפסילת הרכב בית הדין. בית הדין הדגיש כי טענה כללית בדבר משוא פנים אינה מספיקה. מי שטוען למשוא פנים צריך להציג עובדות מסוימות המובילות למסקנה ממשית כי קיימת נטייה פסולה לטובת אחד הצדדים.

בית הדין אף חידד כי טענה למשוא פנים היא טענה חמורה, משום שמשמעותה ניסיון לסתור את חזקת הכשרות של המעשה השיפוטי. לכן נדרש בסיס עובדתי ממשי ולא תחושה סובייקטיבית של בעל הדין.

המסר המעשי ברור: משפטים כגון "בית הדין נגדִי", "הדיינים כבר החליטו" או "כל ההחלטות הן לטובת הצד השני" אינם עילת פסלות בפני עצמם. צריך להצביע על העובדות שמאחורי הטענה ולהראות מדוע אותן עובדות יוצרות חשש ממשי לכך שהדיין אינו מסוגל לדון בעניין באופן בלתי תלוי.

החלטה שאינה מוצאת חן בעיני בעל הדין אינה עילת פסלות

זוהי אולי הטעות הנפוצה ביותר. בעל דין מקבל מספר החלטות שאינן לטובתו ומסיק מכך שבית הדין "נגדו". אלא שהפסיקה מבחינה בין ביקורת על החלטה לבין פסלות של מי שנתן אותה.

בתיק 1266585/2 קבע בית הדין האזורי בירושלים במפורש כי אי שביעות רצון מהחלטות בית הדין אינה מקימה כשלעצמה עילה לפסילת ההרכב. ככל שההחלטה שגויה, הדרך היא להשיג עליה בדרך הדיונית המתאימה, אך עצם העובדה שההחלטה אינה לרוחו של אחד הצדדים אינה הופכת את הדיין לפסול.

אותו עיקרון חזר גם בתיק 1347875/2. שם טען הנתבע כי "דעתו" של בית הדין "נעולה", בין היתר משום שניתנה החלטה לפני קבלת תגובתו. בית הדין דחה את הבקשה וקבע כי גם טענה לדעה מוקדמת חייבת להיות מבוססת ומוכחת. חוסר שביעות רצון מהחלטה אינו מספיק.

על ההחלטה הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וביום 5.9.2022 נדחה הערעור.

"דעתו של הדיין נעולה" - האם זו עילת פסלות?

טענה כי דעתו של דיין "נעולה" יכולה, במקרים המתאימים, להיות טענה משמעותית. אולם לא די להשתמש במונח.

בתיק 1347875/2 טען בעל הדין כי בית הדין כבר גיבש עמדה וכי החלטה שניתנה קודם לקבלת תגובתו מוכיחה שדעתו נעולה. בית הדין דחה את הטענה. בין היתר צוין כי לאחר מכן ניתנה לבעל הדין האפשרות להציג את עמדתו, דבר שאינו מתיישב עם הטענה שלפיה בית הדין אינו מוכן עוד לשמוע אותו.

המשמעות היא שהמבחן אינו אם בית הדין כבר הביע עמדה במסגרת החלטה קודמת. בתי משפט ובתי דין מקבלים במהלך ההליך החלטות ביניים ומביעים עמדות לכאוריות דרך קבע. השאלה היא אם קיימת תשתית המלמדת שהדיין הגיע למצב שבו הוא אינו מסוגל עוד לבחון את הטענות והראיות בלב פתוח.

זו טענה שצריך להוכיח, לא להצהיר עליה.

ההבחנה החשובה ביותר: פסלות דיין לעומת פגם בהליך

פסק הדין החשוב ביותר מבין שלושת פסקי הדין הוא לדעתי תיק 1271989/3 בבית הדין הרבני הגדול בירושלים, בפני הדיינים הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר והרב ציון לוז-אילוז.

שם נדרש בית הדין הגדול לשאלה עקרונית: מה הדין כאשר בית הדין התנהל באופן שעשוי לפגוע בתקינות ההליך, אך אין הוכחה לחשש ממשי למשוא פנים?

בית הדין הגדול קבע הבחנה ברורה.

כאשר קיימת פסלות בדיין עצמו, למשל בנסיבות העולות כדי משוא פנים ממשי או עילת פסלות מוכרת אחרת, מדובר בפגם הנוגע לכשירותו של הדיין לשבת בדין.

לעומת זאת, כאשר מדובר בפגם באופן ניהול ההליך, אפילו פגם משמעותי שעלול להשפיע על התוצאה, אין פירוש הדבר בהכרח שהדיין פסול. במקרה כזה יש לתקוף את ההחלטה עצמה באמצעות ההליך הערעורי המתאים.

זו אינה הבחנה טכנית. היא קובעת באיזה מסלול משפטי צריך לפעול. בקשת פסלות אינה "ערעור מקוצר".

בית הדין שמע צד אחד ללא נוכחות הצד השני. האם הדיין חייב להיפסל?

לא בהכרח. בית הדין הגדול התייחס במישרין למצב שבו דיין שמע טענות של צד אחד ללא נוכחות הצד האחר. הוא הכיר בכך שמדובר בפגם שיכול להיות משמעותי ואף לגרום לעיוות דין, אך קבע כי עצם קיומו של הפגם אינו מוכיח בהכרח משוא פנים ואינו מביא אוטומטית לפסילת הדיין.

הדרך לתקוף את התוצאה היא, לפי פסק הדין, באמצעות ערעור על ההחלטה שניתנה בעקבות ההליך הפגום.

מבחינה מעשית, זו נקודה חשובה מאוד. אם ניתנה החלטה לאחר שהצד השני הציג חומר שלא הועבר לתגובה, השאלה הראשונה אינה בהכרח "כיצד פוסלים את הדיין", אלא "כיצד מתקנים את הפגם וכיצד תוקפים את ההחלטה שניתנה בעקבותיו".

ומה קורה אם הוכנס לתיק מסמך חסוי שלא הוצג לבעל הדין?

כאן בית הדין הגדול היה ביקורתי במיוחד.

בתיק 1271989/3 הוכנס לתיק מכתב מאדם המקורב למשפחת אחד הצדדים. המכתב היה לפני הדיינים אך לא הוצג למערער.

בית הדין הגדול קבע כי מצב שבו מסמך נמצא לפני הדיין ונקרא על ידו, מבלי שניתנת לבעל הדין אפשרות להתגונן מפני תוכנו, הוא פגם מהותי בהליך הדיוני. עם זאת, גם פגם כזה לא הוביל בנסיבות אותו מקרה לפסילת הדיינים. בית הדין הורה לאפשר למערער לעיין במכתב ודחה את ערעור הפסלות.

ההבחנה כאן עדינה אך חשובה: בית הדין לא אמר שההתנהלות הייתה תקינה. להפך. הוא קבע שיש לתקן אותה. אבל הוא הפריד בין השאלה אם נפל פגם בהליך לבין השאלה אם הפגם מוכיח שהדיין עצמו פסול מלדון.

בסופו של פסק הדין הערעור על הפסלות נדחה, אך למערער ניתנה זכות לעיין במכתב החסוי שהוכנס לתיק. פסק הדין ניתן ביום 4.12.2020.

ומה אם דיין שוחח עם אדם חיצוני על התיק?

גם כאן פסק הדין מציג גישה מורכבת.

באותו תיק נטען כי אב בית הדין שוחח מחוץ לכותלי בית הדין עם אדם שהכיר ואשר מסר דברים נגד אחד מבעלי הדין. אחד מדייני ההרכב בבית הדין הגדול הגדיר את עצם השיחה כטעות ממשית והדגיש כי דיין אינו אמור לשוחח עם אדם שלישי בעניין תיק המתנהל בפניו.

למרות זאת, בנסיבות הקונקרטיות לא נמצא כי השיחה עלתה כדי "חשש ממשי למשוא פנים", בין היתר משום שאב בית הדין עצמו העלה את דבר השיחה בפני הצדדים, ההיכרות עם אותו אדם הייתה שטחית, והדיין הודיע שלא יסתמך על המכתב שהוגש. לכן הערעור על הפסלות נדחה.

גם כאן חוזר אותו עיקרון: התנהלות יכולה להיות בלתי תקינה ועדיין לא להגיע לרף של פסלות.

מתי כן עשויה לקום עילת פסלות?

פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מחדד כי "משוא פנים" שונה מחשש שטעות דיונית תשפיע על ההכרעה. מדובר בחשש להעדפה מוקדמת של אחד מבעלי הדין, למשל בשל קרבה, עניין אישי או ממוני, או יחס קיצוני של אהבה או שנאה שיכול לשלול את יכולתו של הדיין לדון באופן בלתי תלוי.

כאשר הטענה למשוא פנים מבוססת על יחס רגשי או על טענה כי הדיין גיבש יחס מוקדם כלפי בעל הדין, נטל ההוכחה גבוה במיוחד. בית הדין הגדול קבע כי אין די בתחושה של בעל הדין וכי יש להצביע על אינדיקציות משמעותיות שמובילות למסקנה של משוא פנים ממשי.

לכן בקשת פסלות טובה צריכה להיות מבוססת על עובדות אובייקטיביות ככל האפשר: קשר בין הדיין לצד, אינטרס אישי, אמירות חריגות, התנהלות עקבית שאינה ניתנת להסבר דיוני סביר או נסיבות אחרות המלמדות שהחשש אינו רק תחושה של בעל הדין.

האם הגשת בקשת פסלות עוצרת את ההליך?

סעיף 19א לחוק הדיינים כולל מנגנונים ייחודיים לדיון בטענת פסלות, ופסק הדין בתיק 1271989/3 התייחס גם לניסיון להשתמש בבקשות פסלות כאמצעי לעיכוב הליכים.

בית הדין הגדול הזהיר מפני מצב שבו כל טענה על טעות או פגם דיוני "נעטפת" בכותרת של בקשת פסלות רק כדי להביא לעצירת ההליך. לפי גישתו, יש להבחין בין בקשת פסלות אמיתית, העוסקת בכשירות הדיין לשבת בדין, לבין בקשה שלמעשה תוקפת החלטה דיונית. במקרה השני אין להפוך את מסלול הפסלות למסלול עוקף ערעור.

זוהי נקודה אסטרטגית חשובה במיוחד. לפני שמגישים בקשת פסלות צריך לשאול האם הטענה שלנו באמת מופנית כלפי כשירות הדיין, או שבעצם אנו טוענים שהחלטה מסוימת הייתה שגויה.

אם זו האפשרות השנייה, ייתכן שההליך הנכון הוא ערעור או בקשת רשות ערעור.

שאלות נפוצות

האם החלטה שניתנה בלי לקבל את התגובה שלי מצדיקה פסילת דיין?

לא בהכרח. בפסיקה שהובאה לעיל נקבע כי אי קבלת תגובה יכולה להקים טענה דיונית ואף לשמש בסיס לתקיפת ההחלטה, אך היא אינה מוכיחה כשלעצמה שדעתו של הדיין נעולה או שקיים חשש ממשי למשוא פנים.

קיבלתי כמה החלטות לרעתי. האם ניתן לבקש פסילת ההרכב?

עצם העובדה שמספר החלטות ניתנו נגד בעל דין אינה מספיקה. צריך להראות עילת פסלות ממשית ולא להסיק משוא פנים רק מתוצאת ההחלטות.

מה ההבדל בין פסילת דיין לערעור?

פסילת דיין עוסקת בשאלה אם הדיין עצמו כשיר להמשיך ולדון בתיק נוכח חשש ממשי למשוא פנים או עילת פסלות אחרת. ערעור עוסק בשאלה אם החלטה או פסק דין שניתנו הם שגויים. פגם בדיון עשוי להיות עילת ערעור גם כאשר הוא אינו עילת פסלות.

האם מסמך חסוי שבית הדין ראה בלי להציג לי מצדיק פסילה?

לא אוטומטית. בית הדין הגדול הגדיר מצב כזה כפגם דיוני מהותי, אך בתיק 1271989/3 לא פסל את הדיינים. במקום זאת הוא הורה לאפשר למערער לעיין במכתב ודחה את ערעור הפסלות.

האם ניתן לטעון שלדיין יש "דעה קדומה"?

אפשר לטעון זאת כאשר קיימת תשתית עובדתית מתאימה, אך עצם השימוש במונח "דעה קדומה" אינו מספיק. בתיק 1347875/2 הודגש כי יש לבסס ולהוכיח מדוע קיימת אותה דעה מוקדמת וכיצד היא מגיעה לרמה המצדיקה פסלות.

האם דיין יכול פשוט להחליט להסתלק מהתיק?

גם כאן התשובה אינה אוטומטית. בפסקי הדין שהעלית הודגש כי לדיין קיימת חובה שיפוטית לדון, והוא אינו אמור להסתלק מההליך ללא הצדקה רק משום שאחד מבעלי הדין מטיח בו טענות.

לפני שמגישים בקשת פסלות צריך לבחור נכון את המסלול

בקשת פסלות היא כלי חריג. לעיתים היא הכרחית, אך שימוש לא נכון בה עלול להחליש את הטענה המשפטית ואף להסיט את הדיון מהפגם האמיתי.

כאשר אנו בוחנים במשרד עובדיה-שוירץ טענה להתנהלות בעייתית של בית הדין, השאלה הראשונה אינה אם ניתן לנסח "בקשת פסלות". השאלה היא מה אירע מבחינה משפטית: האם קיימת עילת פסלות הנוגעת לדיין עצמו, האם נפל פגם דיוני שניתן לתיקון, האם מדובר בהחלטה המחייבת ערעור, או שמא מדובר בהחלטת ביניים שהדרך לתקיפתה היא בקשת רשות ערעור.

הבחירה בין המסלולים אינה עניין של ניסוח בלבד. היא יכולה לקבוע אם הטענה תידון לגופה או תידחה משום שהוגשה בדרך הלא נכונה.

לסיכום

הפסיקה שהובאה במאמר מציבה רף גבוה לפסילת דיין בבית הדין הרבני. תחושת קיפוח, החלטה לרעת בעל הדין, טענה כי "דעתו של בית הדין נעולה" או אפילו פגם ממשי באופן ניהול ההליך אינם מביאים בהכרח לפסילת הדיין.

נקודת המבחן היא אחרת: האם קיימות נסיבות קונקרטיות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1271989/3 מחדד היטב את הגבול. אפשר שבית הדין טעה באופן ניהול ההליך. אפשר אפילו שנפל פגם מהותי המחייב תיקון. ועדיין, אין פירוש הדבר שהדיינים פסולים מלדון.

לעיתים התרופה היא פסלות. לעיתים היא ערעור. לעיתים בקשת רשות ערעור. ולעיתים יש לבקש קודם כל מבית הדין לתקן את הפגם. היכולת להבחין בין המצבים האלה היא חלק מרכזי בניהול נכון של הליך בבית הדין הרבני.

משרד עורכי הדין עובדיה-שוירץ מייצג בעלי דין בבתי הדין הרבניים ובבית הדין הרבני הגדול, לרבות בהליכי ערעור, בקשות רשות ערעור וסוגיות הנוגעות לתקינות ההליך ולפסלות דיין.

המאמר הוא מידע כללי בלבד ואינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני.