בדיקת פוליגרף בתביעת כתובה

בדיקת פוליגרף בתביעת כתובה: אסטרטגיה, קבילות ראייתית וחסימת התחמקויות בבית הדין הרבני

ניהול הליכי גירושין, ובפרט תביעות לתשלום או שלילת כתובה, מציב לא אחת אתגר ראייתי מהמורכבים ביותר בעולם המשפט. סכסוכים אלו נוגעים בעצבים החשופים של המרחב הזוגי והאינטימי, המתנהל רובו ככולו בחדרי חדרים.

כפועל יוצא מכך, פעמים רבות מתייצבים הצדדים בפני בית הדין עם גרסאות עובדתיות קוטביות וסותרות לחלוטין, ללא עדים כשרים שיוכלו לשפוך אור על אירועים כגון אלימות במשפחה, בגידות או מחלוקות הנוגעות לקיום יחסי אישות.

במצבים אלו של "גרסה מול גרסה", נדרש כלי שובר שוויון. כלי מרכזי שתופס תאוצה בפסיקת בתי הדין הרבניים הוא הפניה של הצדדים אל מכון פוליגרף (מכונת אמת). ואולם, כפי שניווכח לדעת מניתוח פסיקותיהם של בתי הדין הרבניים באזורים תל אביב ובאר שבע, השימוש בכלי של בדיקת פוליגרף אינו עניין טכני גרידא. מדובר במהלך אסטרטגי דרמטי, המחייב עריכת הסכמים מוקפדים, גיבוי משפטי באמצעות "קניין", והבנה עמוקה של סדרי הדין כדי למנוע מהצד השני לסגת או להתחמק כאשר התוצאות אינן מאירות לו פנים.

מעמדה הראייתי של בדיקת פוליגרף בראי ההלכה

נקודת המוצא המשפטית וההלכתית המסורתית היא כי בדיקת פוליגרף, כשלעצמה, אינה מהווה ראיה קבילה או מוחלטת שניתן על בסיסה בלבד להוציא ממון מבעל דין. עם זאת, הגישה כלפי מכשיר הפוליגרף עברה תמורה משמעותית לאורך השנים.

בפסק דין מקיף שניתן בבית הדין הרבני בתל אביב, סקרו הדיינים את התפתחות אמינות המכשיר. בעבר, פוסקים בולטים כדוגמת הראשון לציון, מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, פסקו כי בדיקת פוליגרף היא בגדר "אומדנא גרועה" (השערה חלשה) שאין להסתמך עליה, אך באותה נשימה הותירו פתח משפטי מהותי: הם קבעו כי במידה ואנשי המדע ישכללו את המכונה כך שתהיה מדויקת יותר, יהיה מקום לדון בפסיקה בהתאם לתוצאותיה.

ואכן, בית הדין ציין כי כיום הטכנולוגיה השתכללה רבות. בהסתמך על חוות דעת של מומחים בכירים, כגון ראש מדור פסיכולוגיה חקירתית במעבדת הזיהוי הפלילי (מז"פ) של משטרת ישראל, נקבע כי אמינותה של בדיקת פוליגרף תלויה בשלושה גורמי יסוד: מומחיות ומיומנות הבודק, תקינות המכשיר וכשירותו של הנבדק.

כאשר תנאים אלו מתקיימים, לתוצאות בדיקת הפוליגרף ישנו משקל ראייתי של "אומדנא דמוכח" (השערה חזקה) או "רגליים לדבר", המאפשר להשתמש בהן ככלי עזר ראייתי מובהק בהליכים משפטיים אזרחיים, ובכלל זה בתביעות כתובה, כאשר ישנה הסכמה של הצדדים.

כוחה של הסכמה: הפיכת פוליגרף להכרעה חוזית וקניינית

מאחר שבדיקת הפוליגרף אינה נחשבת לראיה אבסולוטית כשלעצמה, המפתח לשימוש בה טמון בהסכמה הדיונית שבין הצדדים. כאן באה לידי ביטוי האסטרטגיה המשפטית של עורך הדין המייצג בתיק.

כדי שההסכמה תהיה חלוטה, על הצדדים לקבל על עצמם את תוצאות מכון הפוליגרף ב"קניין סודר" בפני בית דין חשוב, ובאופן של "דלא כאסמכתא" (כלומר, התחייבות גמורה וללא פגם של היעדר גמירות דעת). בית הדין בתל אביב הקביל הליך זה להלכה המפורשת בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן כב), לפיה בעל דין יכול לקבל על עצמו להכריע את הדין באמצעות עד פסול או דיין פסול, ואם עשה זאת בקניין – אינו יכול לחזור בו לעולם.

בתיק הנדון בתל אביב, תבעה אישה את כתובתה בסך 555,000 ש"ח, בטענה כי בעלה נהג כלפיה באלימות פיזית. הבעל מצידו הכחיש לחלוטין את אירועי האלימות וטען כי מדובר בתלונות שווא. עקב היעדר יכולת לברר את העובדות באופן חד משמעי, הסכימו הצדדים לפנות אל פוליגרף, תוך קביעת סנקציה כספית: אם הבעל יימצא דובר שקר והאישה אמת, ישלם הבעל 300,000 ש"ח ללא דיונים נוספים; ואם ההפך יתרחש, תביעת הכתובה תימחק.

בדיקת הפוליגרף העלתה כי האישה דוברת אמת והבעל דובר שקר. במעמד זה, הבעל ניסה להעלות טענות כנגד הזכאות לכתובה מעיקר הדין, וכן טען ל"כפל זכויות" של האישה וכי סכום הכתובה הוא מוגזם.

בית הדין דחה טענות אלו מכול וכול, ופסק כי הקניין שביצעו הצדדים על תוצאות בדיקת הפוליגרף מייתר את הצורך לדון בעיקר הדין, וחייב את הבעל באופן מיידי בתשלום 300,000 ש"ח.

התחמקות דיונית: מה הדין כשבעל הדין מסתיר את דוח הפוליגרף?

הסיכון הגדול בהסכמה להליך של פוליגרף מתעורר כאשר הצד השני נבדק, מגלה כי שיקר במצח נחושה, ומחליט לעשות דין לעצמו ולהעלים את התוצאות מבית הדין. סוגיה מרתקת זו נידונה בהרחבה בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע.

בתיק זה, הוסכם בין בעל לאישה על ביצוע בדיקת פוליגרף כדי להכריע האם התקיימו ביניהם יחסי אישות בחצי השנה שקדמה לפירוד. הוסכם בקניין כי אם התשובה חיובית, כפי שטענה האישה, ישלם הבעל לכתובתה 300,000 שקלים.

האישה נבדקה ונמצאה דוברת אמת. הבעל הודיע לבית הדין כי ביצע גם הוא את בדיקת הפוליגרף, אך סירב בעקשנות לצרף את התוצאות להודעתו, התעלם מהחלטות בית הדין שדרשו את הפקדת הדוח, ואף הגדיל לעשות וביקש לסגור את התיק ללא נימוק.

בית הדין לא אפשר לבעל ליהנות מפירות התחמקותו, והשתית את הכרעתו על פסיקה יסודית של הרא"ש (כלל קז, סימן ו) העוסקת בבעל דין שמסרב לענות לשאלות הדיין ומשיב "תשובות גנובות". הרא"ש פסק כי במקרה שבו נתבע טוען ברמאות ואינו משתף פעולה, הדיין אינו רשאי להסתלק מן הדין – שכן אז יימצא החוטא נשכר. במקום זאת, על הדיין להחיל כלל של "אומדנא דמוכח" (סברה מוכחת) ולפסוק כאילו הנתבע השיב והתברר שקרו באופן מוחלט.

אמנם, השולחן ערוך (חושן משפט, סימן טו) מתנה פסיקה על סמך "אומדנא דמוכח" בכך שהדיין יהיה "מומחה ויחיד בדורו". אולם, דייני בית הדין בבאר שבע הבהירו עיקרון משפטי חשוב: תנאי זה של יחיד בדורו נדרש אך ורק כאשר מדובר בהשערה סובייקטיבית התלויה באומד דעתו הפנימי של הדיין, המהווה סוג של "שודא דדייני". לעומת זאת, בעל דין המחזיק בידו ראיה מכרעת כמו דוח פוליגרף ומסרב להציגה, מייצר "אומדנא המוכחת לכל העולם", כלומר הוכחה אובייקטיבית שאינה דורשת דיין יחיד בדורו כדי להסיק שמדובר בשקרן. סירובו של הבעל להמציא את בדיקת הפוליגרף היווה למעשה הודאת בעל דין מלאה.

רק כאשר הבעל הבין כי פסק הדין נגדו עומד להינתן על סמך שתיקתו, הוא הואיל בטובו להמציא את הדוח, אשר הוכיח, כצפוי, כי הוא אינו דובר אמת.

חסימת נסיגות: הניסיון לפסול שאלות או להציג ראיות חדשות

לאחר שנבדק נכשל בבדיקת הפוליגרף, מתחילה לא פעם מערכה משפטית חדשה שבה מנסה הנבדק לפסול את ההליך או לשנות את כללי המשחק בדיעבד. הפסיקה מתווה קו נוקשה נגד התנהלות זו.

א. טענות נגד ניסוח השאלות במכון הפוליגרף

בתיק מתל אביב, לאחר שהבעל כשל בבדיקה, הוא טען כי השאלות שנשאל בפועל על ידי מכון הפוליגרף לא תאמו במדויק את המילים והניסוח שעליהם סוכם קודם לכן בדיון בבית הדין. בית הדין דחה טענה זו על הסף. נקבע כי מראש הוסכם שמומחה הפוליגרף הוא זה שינסח את השאלות, שכן ניסוח זה נדרש לשם ביצוע הבדיקה על פי כללי המקצוע.

כמו כן, מובהר כי השאלות נוסחו בהסכמת הנבדק ובנוכחותו בטרם הבדיקה, ולא היה כל שינוי מהותי בתוכן הדברים, אלא רק התאמות טכניות כגון הוספת תאריכים לשם מיקוד.

ב. הניסיון להביא עדים וראיות מאוחרות

בתיק שנידון בבאר שבע, כאשר הבעל הבין שבית הדין עומד לפסוק נגדו, הוא הגיש פתאום בקשה להציג "ראיות חדשות". בית הדין דחה את הבקשה בשני מישורים. המישור הראשון הוא הקנייני: התחייבות בקניין לתשלום על סמך בדיקת פוליגרף אינה "קניין דברים" מרגע שהבדיקה בוצעה, אלא התחייבות חלוטה בנכסים שאדם אינו יכול לחזור בו ממנה.

המישור השני והמעניין יותר הוא מישור דיני הראיות: בהתבסס על שולחן ערוך (חושן משפט, סימן כ), בעל דין שהודיע כי "אין לי ראיות" ובהמשך חויב בדין, אינו יכול לפתע להמציא ראיות מכיסו ("מתוך אפונדתו"), שכן קיים חשש שזייף אותן או שכר עדי שקר.

בית הדין קבע קביעה עקרונית: עצם ההסכמה מצד הצדדים להכריע את התיק כולו באמצעות פוליגרף שאינו מהימן במאת האחוזים, מהווה הלכה למעשה הצהרה מפורשת ומוסכמת כי "אין בידינו ראיות כשרות אחרות". לפיכך, הבקשה המאוחרת להציג ראיות דינה להידחות בשל היותה משוללת תום לב דיוני.

סיכום: נדרשת אסטרטגיה מנצחת

בדיקת פוליגרף בבתי הדין הרבניים אינה המלצה בעלמא ולא "עוד שלב בתיק". מדובר בכלי אסטרטגי חד ועוצמתי. הסכמה לפוליגרף המעוגנת בקניין חוסמת כליל טענות סרק, מונעת התחמקויות וסחבת דיונית, וסוללת את הדרך לפסיקה מהירה המחייבת את הצד השני בתשלום.

עם זאת, כדי שהכלי הזה לא יהפוך לחרב פיפיות, ייצוג משפטי בסכסוכים אלו דורש שליטה אבסולוטית בסדרי הדין, ויכולת חדה בניסוח הסכמי פשרה ותנאי ליטיגציה. רק תכנון מקדים ומדויק של שאלות הפוליגרף, בצירוף סנקציות חד-משמעיות למקרה של הפרה, יבטיח שהאמת העובדתית אכן תתורגם להצלחה משפטית.

אין לראות באמור במאמר זה משום ייעוץ משפטי, חוות דעת משפטית או הלכתית מכל סוג שהוא. התוכן נועד להעשרה כללית בלבד. מומלץ תמיד לפנות לקבלת ייעוץ פרטני ואישי מעורך דין ו/או טוען רבני מוסמך