חיוב בהוצאות משפט בבית הדין הרבני

חיוב בהוצאות משפט בבית הדין הרבני – מתי, מדוע וכיצד?

ניהול הליך משפטי בבית הדין הרבני, בין אם מדובר בתביעת גירושין, תביעת כתובה או ערעור, כרוך לרוב בהוצאות כספיות ניכרות עבור שכר טרחת עורכי דין או טוענים רבניים. אחת השאלות המרכזיות שעולות בקרב מתדיינים היא: האם הצד המפסיד יחויב לשלם את הוצאות המשפט של הצד הזוכה?

בניגוד לדין האזרחי, שבו פסיקת הוצאות היא עניין שבשגרה, בבית הדין הרבני נקודת המוצא ההלכתית שונה בתכלית. מאמר זה, המבוסס על פסיקות של בתי הדין הרבניים (תיקים 970523/19, 1264729/1, 1269189/1), סוקר לעומק את היסודות ההלכתיים לחיוב בהוצאות משפט, את החריגים לכלל, ואת האופן שבו בית הדין מעריך ופוסק את גובה ההוצאות.

נקודת המוצא ההלכתית: כל צד נושא בהוצאותיו

מעיקרו של דין תורה (שולחן ערוך, חושן משפט יד, ה), אדם שמתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו את הוצאותיו. התפיסה ההלכתית גורסת כי הפנייה לערכאות היא זכות בסיסית, וכי עצם ניהול התדיינות משפטית בבית הדין הוא חלק ממצוות התורה של בירור האמת, ולכן אין להעניש את מי שהפסיד בדין רגיל.

יתרה מכך, כאשר נטען כי עצם גרירת בעל דין לבית המשפט מנעה ממנו להרוויח כסף (טענת "מבטל כיסו של חברו"), ההלכה קובעת כי מניעת רווח אינה נחשבת לנזק ישיר המחייב פיצוי מדין "מזיק".

עם זאת, ההלכה והפסיקה הרבנית הכירו בכך שישנם מצבים שבהם גרימת הוצאות לצד השני מהווה עוולה הדורשת פיצוי, ולכן נקבעו חריגים משמעותיים לכלל זה.

החריגים: מתי בכל זאת יוטלו הוצאות משפט?

בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול (תיק 1269189/1) שניתן על ידי כבוד הדיינים הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר והרב דניאל אדרי, הוגדרו שלושה חריגים עיקריים שבהם ניתן להשית הוצאות משפט על הצד המפסיד:

גרימת הוצאות מיותרות שלא בתום לב (ערעור סרק)

כאשר אחד מבעלי הדין גורם לחברו הוצאות מיותרות שלא נדרשו לשם בירור הדין, ושלא בתום לב, ניתן לחייבו. חריג זה מבוסס על ההלכה העוסקת באדם שאומר לחברו "לך, ואני אבוא אחריך" לבית הדין, אך אינו מופיע. במקרה כזה, שורש החיוב נובע מ"דינא דגרמי" (גרימת נזק ישיר) או מהתחייבות מכללא שנוצרה כאשר הצד השני הוציא מעות על פיו.

יישומו המודרני של חריג זה מתבטא בעיקר ב"ערעורי סרק" או בקשות סרק. בעוד שהדיון בערכאה הראשונה (בית דין קמא) הוא עיקר מצוות התורה, הליך הערעור לא היה קיים מאז ומעולם אלא תוקן בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים בארץ ישראל. לכן, הגשת ערעור שנדחה יכולה להוות עילה לחיוב הוצאות, שכן המערער בא לסתור "חזקת בית דין בישראל" ללא בסיס, וגורם לצד השני להוציא ממון שלא לצורך.

תביעת מזונות אישה

חריג נוסף (שחודש על ידי נשיא בית הדין הגדול דאז, הגר"א שפירא) נוגע לתביעת מזונות.  לפי גישה זו, יש לחייב את הבעל בהוצאות המשפט של האישה, משום שהוצאות אלו נצרכו לה כדי לקבל בפועל את מזונותיה.

הוצאות אלו נחשבות כחלק בלתי נפרד מעצם חיוב המזונות, ממש כפי שכלולות בו עלויות הנסיעה לקניית המזון או עלויות בישולו. (חשוב לציין כי הגר"מ אליהו זצ"ל חלק על חידוש זה, וסבר שבהעדר תקנה מפורשת, החיוב קיים רק בערעור סרק). חריג זה חל אך ורק בתיקי מזונות, ולא ניתן להשליך ממנו על תביעות רכוש או הליכים אחרים.

התחייבות מפורשת של בעל הדין (הפקדת ערובה)

אדם רשאי להתחייב גם בתשלומים שאינו חייב בהם מעיקר הדין, כגון נזקי עקיפין ("גרמא") או הוצאות משפט. הנוהג בבתי הדין להורות על הפקדת ערובה כתנאי לשמיעת ערעור, נועד בדיוק למטרה זו: הפקדת הערובה מהווה הסכמה והתחייבות מראש של המערער לשאת בהוצאות הצד שכנגד אם ערעורו יידחה. כל מי שפותח בהליך ערעור בידיעת תקנות הדיון, נחשב כמי שקיבל עליו מראש התחייבות זו.

כיצד נקבע גובה ההוצאות? מבחן "שומת בית הדין"

כאשר בית הדין קובע כי יש לחייב צד בהוצאות משפט, עולה השאלה: כיצד מחשבים את הסכום? האם כל סכום ששולם לעורך הדין יוחזר במלואו?

בפסק הדין בתיק 970523/19, דן בית הדין הרבני הגדול בהרחבה בסוגיה זו, תוך ניתוח דברי הרמ"א והש"ך (חושן משפט, סימן יד): הכלל הוא שעל הזוכה להוכיח כמה הוציא בפועל, ולאחר מכן בית הדין צריך לשום (להעריך) את ההוצאות.

אין מדובר בשני מסלולים נפרדים, אלא בשני תנאים מצטברים. כלומר, לא די בכך שהזוכה יציג קבלה על סכום עתק ששילם לעורך דינו, שכן "לאו כל כמיניה שיוציא כל מה שירצה" (אין זה בסמכותו להוציא כל סכום שירצה ולגלגלו על יריבו).

תפקידה של שומת בית הדין הוא לוודא שהסכום ששולם אינו חורג ממחירי השוק המקובלים עבור ייצוג בתיק מסוג זה. אם הנתבע הביא הוכחה רק על כך ששכר עורך דין, אך לא הביא קבלה על הסכום המדויק ששילם, בית הדין ישום את ההוצאות על פי "הפחות שבשומות" (הרף הנמוך של מחירי השוק).

במקרה שבו נדון התיק, הצד הזוכה הוכיח את תשלום ההוצאות, ובית הדין פסק לו 12,000 ש"ח כהוצאות שכר טרחה, סכום שהוגדר כסביר, הוגן, וממוצע בעבור ייצוג והכנת תיק בבית הדין הרבני הגדול.

בית הדין גם הבהיר כי שומת שכר טרחה נעשית על פי המציאות ותנאי השוק בפועל, ולא על פי טבלת התעריפים של לשכת עורכי הדין, שאינה מהווה אפילו המלצה מציאותית אלא משקפת מינימום תאורטי בלבד. בנוסף, חיוב הוצאות אינו יכול להתבסס אך ורק על הסכם שכר טרחה חריג או מופרז שהוסכם בין הלקוח לעורך דינו.

משיכת ערעור והפקדת ערובה: עקרון "דלת היציאה"

שאלה משפטית מעניינת נדונה כאשר מערער מחליט לסגת מערעורו בטרם התקיים דיון לגופו של עניין, לרוב בשל דרישת בית הדין להפקדת ערובה כספית. בתיקים 1264729/1 ו-1269189/1, דחה בית הדין הגדול בקשות לחיוב בהוצאות שהוגשו על ידי המשיבים, וקבע עקרונות חשובים בנושא:

אי הפקדת ערובה אינה מוכיחה שהערעור הוא "סרק": העובדה שמערער לא הצליח לגייס את סכום הערובה (למשל, 12,000 ש"ח) אינה הופכת אוטומטית את ערעורו לערעור סרק. ייתכן שהמערער מאמין בצדקתו באמת ובתמים, אך אינו יכול או אינו רוצה לסכן את כספו בשל החשש להפסד.

שמירה על זכות הגישה לערכאות: בית הדין עורך איזון בין זכות הגישה של המערער לערכאת ערעור לבין הצורך להגן על המשיב מהוצאות כלכליות מיותרות. מסיבה זו נקבעת ערובה מראש. משלא הופקדה הערובה, והערעור נדחה על הסף, לא התגבשה "הסכמה" של המערער לשאת בהוצאות.

השארת "דלת יציאה" חופשית: תקנת הציבור היא לעודד צמצום הליכים וערעורי סרק. אם אדם מבין ששגה ומחליט למשוך את ערעורו בשלב מוקדם (למשל, לאחר קבלת תגובת הצד השני או קביעת הערובה), האינטרס הציבורי מחייב לאפשר לו "דלת יציאה" ללא סנקציה כספית.

חיוב אוטומטי בהוצאות במקרה של נסיגה מוקדמת עלול ליצור מצב הפוך: מערער שכבר הגיש את הערעור ירגיש ש"אין לו מה להפסיד", ויגרור את הצד השני לדיון ארוך ומתיש רק משום שהוא יודע שבכל מקרה יחויב בהוצאות. לכן, במקום שבו חיוב מן הדין מוטל בספק, בית הדין מעדיף שלא לנעול את הדלת בפני חזרה מוקדמת מן ההליך.

התנהלות חוסר תום לב ופסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה

המצב שונה לחלוטין כאשר בעל דין פועל בחוסר תום לב, מטריד את בית הדין, או מנצל את המערכת לרעה.

בתיק 970523/19 הציע בית הדין למערער למשוך את ערעורו (שעסק בבקשה לפסילת הרכב הדיינים בערכאה הקודמת) עוד בטרם החל הדיון. המערער ובא כוחו סירבו, ואילצו את בית הדין והצד שכנגד לנהל דיון שארך למעלה משעתיים וחצי, במהלכו הטיחו האשמות קשות במשיבה. רק בסוף הדיון, לאחר שהעלו את כל טענותיהם והבינו ש"מפה לא תבוא תשועה", הודיעו כי הם מושכים את הערעור.

בית הדין קבע כי התנהלות זו, של בדיקת "לאן נושבת הרוח" תוך בזבוז זמנו של בית הדין וזמנה של המשיבה, מחייבת פסיקת הוצאות חמורה. במקרה כזה:

אין "דלת יציאה" נקייה: משיכת הערעור לאחר שהתקיים הדיון בפועל אינה פוטרת מתשלום הוצאות, והמערער חויב ב-12,000 ש"ח לטובת המשיבה.

הוצאות לאוצר המדינה: בית הדין קבע כי התנהלות זו, הכוללת העלאת טענות שכלל אינן קשורות לערעור עצמו תוך ניסיון "לכפות" על בית הדין לדון בהן, מהווה בזבוז זמן שיפוטי חמור המצדיק הטלת הוצאות משפט לטובת אוצר המדינה. במקרה הנדון, בית הדין נמנע מהטלת הקנס באופן מיידי רק מתוך ניסיון "להנמיך את הלהבות" בין הצדדים המסוכסכים, אך קבע החלטה זמנית המאפשרת את גביית הקנס לאוצר המדינה אם המערער ימשיך בהתנהלותו המטרידה.

עוד הדגיש בית הדין נקודה דיונית חשובה: לאחר סיום הדיון, חל איסור מוחלט על מי מהצדדים להכניס חומר חדש, כתבי טענות או מסמכים לתיק ללא קבלת אישור מפורש מראש מבית הדין. ניסיון להגניב טענות חדשות "בדלת האחורית" לאחר תום הדיון נדחה על הסף ונחשב כאילו לא היה.

לסיכום

סוגיית הוצאות משפט בבית הדין הרבני היא מורכבת ודורשת היכרות מעמיקה עם הדין העברי, הפסיקה העדכנית ותקנות הדיון. בעוד שכלל הבסיס הוא שאין חיוב בהוצאות, בתי הדין אינם מהססים להשית סכומי הוצאות ריאליים ומשמעותיים במקרים של הליכי סרק, התנהלות חסרת תום לב, או כאשר מוגש ערעור ללא בסיס שנועד רק להתיש את הצד השני.

התנהלות משפטית שקולה, תוך התייעצות עם טוען רבני או עורך דין מומחה לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים, היא קריטית לא רק כדי לזכות בדין, אלא גם כדי להימנע מחיובים כספיים מיותרים וכואבים.