אדם מאושפז בבית חולים, מצבו קשה, והוא אומר לבני משפחתו מה הוא רוצה שייעשה ברכושו לאחר מותו. לפעמים הדברים מוקלטים בטלפון, לפעמים מישהו מעלה אותם על הכתב, ולפעמים הם נאמרים בעל פה בלבד. האם די בכך כדי ליצור צוואה תקפה? התשובה היא שלא תמיד. חוק הירושה מכיר בצוואה בעל פה, המכונה בדרך כלל צוואת שכיב מרע, אך מדובר במסלול חריג שבתי המשפט בוחנים בזהירות רבה.
מספר פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות ממחישים היטב את הגבול בין אמירה של אדם על רצונו, גם אם נאמרה סמוך למותו, לבין צוואה משפטית שניתן לקיים. בחלק מהמקרים היו הקלטות, מסמכים, עדים ואפילו חתימה של המנוח, ובכל זאת הבקשה לקיום הצוואה נדחתה. במקרה אחר, לעומת זאת, בית המשפט קיבל צוואה בעל פה וקיים אותה. ההבדל בין המקרים מלמד מה באמת בודק בית המשפט כאשר נטען שאדם השאיר אחריו צוואה בעל פה.
הקלטה של אדם לפני מותו אינה יוצרת כשלעצמה צוואה
אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שאם קיימת הקלטה שבה אדם אומר למי הוא רוצה להוריש את רכושו, ההקלטה עצמה היא הצוואה. הדין אינו מכיר ב"הקלטת צוואה" כצורה נפרדת של צוואה. ההקלטה יכולה להיות ראיה חשובה מאוד למה שנאמר, אך עדיין צריך להוכיח שהתקיימו התנאים של צוואה בעל פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה.
בת"ע 31806-12-18 נדון מקרה שבו אדם שהיה מאושפז הקליט ביום פטירתו מסר הנוגע לחלוקת רכושו. הוא אמר שאינו רוצה שילדיו יקבלו מרכושו, וביקש שכל מה שיש לו יעבור ל"משפחה שלי", שתדע מה לעשות בו. למרות העובדה שהדברים הוקלטו בזמן אמת וביום הפטירה עצמו, בית המשפט לא נתן להם תוקף של צוואה.
אחד הקשיים היה שלא ניתן היה לקבוע בצורה מספקת מי אמור להיות הזוכה. הביטוי "המשפחה שלי" לא אפשר קביעה ברורה של זהות היורשים. בנוסף עלו ספקות לגבי השאלה אם מדובר היה בציווי סופי, ברור וקוהרנטי, ואם הדברים נאמרו מתוך גמירות דעת מלאה ורצון חופשי. בית המשפט ציין שגם אילו היה מניח שמדובר בצוואה בעל פה, הערפל ביחס לזהות הזוכים והנסיבות שבהן נאמרו הדברים לא אפשרו לקיים אותה. ההתנגדות לצוואה התקבלה, והבקשה למתן צו ירושה על פי דין התקבלה.
המסקנה חשובה: הקלטה יכולה להוכיח במדויק מה נאמר, אך היא אינה פותרת שאלות אחרות. עדיין צריך לדעת האם המצווה התכוון שהאמירה עצמה תהיה צוואתו, האם הזוכים מזוהים, האם התקיימו תנאי סעיף 23 והאם הראיות מלמדות על גמירות דעת אמיתית.
גם מסמך חתום שנכתב ליד מיטת החולה לא בהכרח יהיה צוואה
פסק דין אחר, ת"ע 7637-09-18, עסק במנוח שהיה מאושפז בבית החולים. אחיינו כתב על דף הוראות לחלוקת כספים ודירה לפי הנחיותיו, והמנוח קרא את המסמך וחתם עליו. במבט ראשון זהו מקרה שעשוי להיראות חזק יותר מהקלטה בלבד, משום שקיים מסמך והמנוח אף חתם עליו. למרות זאת, הבקשה לקיום הצוואה נדחתה.
בית המשפט התרשם שהמנוח ביקש שעורך הדין שלו יגיע לבית החולים ויערוך עבורו צוואה מסודרת, ואף נקבעה פגישה עם עורך הדין למועד מאוחר יותר. לאחר שהמסמך נכתב ונחתם, הוא נמסר לאחיין יחד עם מסמכים נוספים כדי שעורך הדין יכין על בסיסם צוואה מסודרת. עובדה זו הייתה משמעותית, משום שהיא תמכה במסקנה שהמסמך שנכתב ליד המיטה היה שלב בדרך לעריכת צוואה עתידית ולא בהכרח צוואה סופית שהמנוח ביקש לתת לה תוקף מיידי.
בנוסף, לא הוכח שהמנוח היה שכיב מרע או שראה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. לא הוכח גם שהציווי נאמר בפני שני עדים כנדרש, לא נערך זיכרון דברים ולא הופקד אצל הרשם לענייני ירושה. בית המשפט קבע כי לכל היותר המנוח תכנן לערוך צוואה בעדים, אך לא השלים את עריכתה.
המשמעות היא שחתימה על דף, כשלעצמה, אינה מספיקה. צריך לבדוק לאיזו מצורות הצוואה המוכרות בחוק המסמך משתייך והאם דרישות אותה צורה התקיימו. בית המשפט אינו רשאי ליצור בדיעבד סוג חדש של צוואה רק משום שקיימת תחושה שהמנוח רצה תוצאה מסוימת.
מחלה קשה אינה מספיקה כדי להפוך אדם לשכיב מרע
נקודה מרכזית שחוזרת בפסיקה היא שמצב רפואי קשה אינו מספיק בפני עצמו. צוואה בעל פה נועדה למצבים חריגים שבהם המצווה הוא שכיב מרע או אדם הרואה עצמו, בנסיבות שמצדיקות זאת, מול פני המוות. יש להבחין בין שתי החלופות: בחלופה של מי שרואה עצמו מול פני המוות נדרשים יסוד סובייקטיבי ונסיבות אובייקטיביות המצדיקות אותו. אין להציג את התחושה הסובייקטיבית כתנאי נוסף בכל מקרה שבו הוכח שהמצווה היה שכיב מרע.
בת"ע 69090-03-22 נדונה בקשה לקיום צוואה בעל פה של אישה שסבלה ממחלה קשה ואושפזה בתקופת הקורונה. נטען כי היא ביקשה להוריש את רכושה לאדם שהיה קרוב אליה וסייע לה. בית המשפט קבע כי למרות מצבה הרפואי המורכב, לא הוכח שהיא הייתה שכיב מרע במועד הרלוונטי או שהיא ראתה את עצמה מול פני המוות. בין היתר נבחנה העובדה שלאורך תקופה ממושכת היא ידעה מהי צוואה והייתה לה אפשרות להסדיר את רצונה, אך לא ערכה צוואה באחת הדרכים האחרות הקבועות בחוק.
הערעור על פסק הדין נדחה בעמ"ש 68495-02-24. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אדם חולה, אפילו במחלה קשה, אינו בהכרח שכיב מרע. ההסדר של צוואה בעל פה נועד למי שנמצא במצב המצדיק את החריגה מדרכי עריכת הצוואה הרגילות, ולא לכל מי שחולה או מאושפז.
זו הבחנה משמעותית במיוחד. סמיכות זמנים בין אמירה לבין פטירה יכולה להיות ראיה חשובה, אך היא אינה מחליפה את הצורך להוכיח את מצבו של המצווה בעת האמירה. לעיתים יהיה צורך במסמכים רפואיים, בעדות מטפלים או בראיות אחרות שיבהירו כיצד נראה מצבו באותו מועד ומה הוא עצמו הבין ביחס לסכנת המוות.
מתי בית המשפט דווקא כן קיים צוואה בעל פה?
התמונה אינה חד צדדית. בת"ע 23061-04-24 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה לקיום צוואה בעל פה. באותו מקרה המנוח הצהיר בפני גרושתו ובנם המשותף, חמישה ימים לפני מותו, כי הוא מבקש לצוות את כל עיזבונו לגרושתו. שבעה ימים לאחר הפטירה, מיד בתום ימי השבעה, העלו השניים את הדברים על הכתב בזיכרון דברים, ושלושה ימים לאחר מכן הפקידו אותו אצל הרשם לענייני ירושה. זהו לוח הזמנים שהתקבל בנסיבות אותו תיק, ואינו קובע היתר כללי להמתין עד תום השבעה. יש לרשום, לחתום ולהפקיד סמוך ככל האפשר לאחר שניתן לעשות זאת.
הראיות הרפואיות היו משמעותיות. המנוח סבל מסרטן בשלב מתקדם, חלה החמרה במצבו, הוא ירד במשקל, סבל מחולשה ומנפילות, שהה רוב הזמן במיטה ונאלץ להפסיק טיפול כימותרפי. יום קודם למעמד הצוואה הוא היה בחדר מיון ונמצא חלש מאוד. הוא נפטר חמישה ימים לאחר שאמר את הדברים. בית המשפט השתכנע כי במעמד הצוואה הוא היה שכיב מרע.
גם יתר התנאים קיבלו ביטוי ברור: העדים שמעו את דבריו, דיברו את שפתו, דבריו תועדו בזיכרון דברים בהיר, זיכרון הדברים נחתם והופקד בסמוך לאחר שניתן היה לעשות זאת. על בסיס המכלול, בית המשפט נתן צו לקיום הצוואה. חשוב גם שהיורשים על פי דין יודעו על ההליך; באותו תיק לא הוגשה התנגדות מצדם, ובית המשפט ציין שחלק ניכר מן התנאים לא היה שנוי במחלוקת.
באותו מקרה עלתה גם שאלה מעניינת: הנהנית מן הצוואה, גרושתו של המנוח, נכחה במעמד ושימשה אחת משני העדים. סעיף 35 לחוק הירושה פוסל בדרך כלל הוראת צוואה המזכה מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח חלק בעריכתה. אלא שהסעיף מחריג במפורש צוואה בעל פה. לכן עצם נוכחותה של הנהנית כעדה לא הביאה אוטומטית לבטלות ההוראה. אין פירוש הדבר שבכל מקרה כזה בית המשפט יתעלם מהנסיבות, אך הפסילה האוטומטית של סעיף 35 אינה חלה על צוואה בעל פה.
ההבדל האמיתי בין צוואה שקוימה לצוואות שנפסלו
כאשר מעמידים את פסקי הדין זה לצד זה, ניתן לראות שבית המשפט אינו מחפש רק סימן אחד, כגון הקלטה, חתימה, אשפוז או מוות סמוך. הוא בוחן את הסיפור כולו. האם המצווה היה במצב שמצדיק שימוש בצוואה בעל פה? האם הוא הבין שמדובר ברגע שבו הוא מצווה את רכושו? האם דבריו היו סופיים או רק הכנה לצוואה עתידית? האם שני עדים שמעו אותו? האם ניתן לזהות בבירור את הזוכים ואת הרכוש? האם הדברים הועלו על הכתב והופקדו במהירות? והאם הראיות שנוצרו בזמן אמת תומכות בגרסה שמוצגת לאחר הפטירה.
במקרים שבהם נמצאו פערים בין דברי העדים, זיכרון הדברים נערך באיחור משמעותי, לא הובאו עדים מרכזיים, זהות היורשים לא הייתה ברורה או שהמצווה עצמו המתין לעריכת צוואה מסודרת בעתיד, בתי המשפט נטו שלא לתת לאמירות תוקף של צוואה. לעומת זאת, כאשר מצב המנוח היה ברור, דבריו היו חד משמעיים, העדים פעלו בסמוך לפטירה וזיכרון הדברים תיעד באופן מסודר את שאירע, ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת.
זו גם הסיבה שצוואת שכיב מרע היא אחד התחומים שבהם הראיות שנאספות מיד לאחר האירוע הן קריטיות. המתנה של חודשים או שנים לפני העלאת הדברים על הכתב עלולה ליצור קושי חמור. בפסיקה נדונו מקרים שבהם זיכרון דברים נכתב זמן רב לאחר האמירה הנטענת, ובתי המשפט ראו בכך פגם משמעותי, משום שעם חלוף הזמן גדל החשש לשכחה, פרשנות מאוחרת או השפעה של הסכסוך המשפחתי שהתפתח לאחר הפטירה.
אם אדם אמר לפני מותו מה הוא רוצה שיקרה לרכושו, מה צריך לעשות?
כאשר בני משפחה או אנשים אחרים שומעים מאדם המצוי בסוף חייו הוראות ברורות לגבי רכושו, אין להניח שהעניין "יסתדר אחר כך". ככל שמצבו מאפשר זאת, עדיף לערוך צוואה באחת הדרכים הרגילות הקבועות בחוק. אם מתקיימת אחת החלופות שבסעיף 23 והצוואה נאמרת בעל פה, יש חשיבות לכך ששני עדים ישמעו את הדברים באופן ברור, שהציווי יהיה חד משמעי ושזהות הזוכים והרכוש תהיה מובנת.
לאחר מכן יש לערוך זיכרון דברים הכולל את דברי המצווה, היום והנסיבות שבהן נאמרו, להחתים את העדים ולהפקידו אצל הרשם לענייני ירושה ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשות זאת. כאשר קיימת הקלטה, יש לשמור את קובץ המקור ולא להסתפק בתמלול. כאשר קיימים מסמכים רפואיים סמוכים, יש לשמור גם אותם. כל אלה אינם מבטיחים שהתוצאה תהיה קיום הצוואה, אך הם עשויים להיות חיוניים להוכחתה.
שאלות נפוצות
האם הקלטה בטלפון יכולה להיות צוואה?
הקלטה כשלעצמה אינה סוג עצמאי של צוואה בחוק הירושה. היא יכולה לשמש ראיה חזקה מאוד לדברים שנאמרו, אך כדי לתת להם תוקף יש לבחון אם התקיימו התנאים לצוואה בעל פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה.
האם מספיק שהמנוח אמר ליד שני אנשים למי הוא רוצה להשאיר את הכסף?
לא בהכרח. צריך להראות שהדברים נאמרו מתוך כוונה שהאמירה עצמה תהיה צוואה, ולא רק כהבעת רצון כללית או כהכנה לצוואה שתיערך בעתיד. בנוסף נבחנים מצבו של המצווה, זהות העדים, תוכן הדברים, זיכרון הדברים והפקדתו.
האם אדם חייב להיות ממש בשעותיו האחרונות כדי לערוך צוואת שכיב מרע?
לא בהכרח מדובר בשעות האחרונות ממש, אך נדרש מצב העונה לחלופה של שכיב מרע או מצב שבו האדם רואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. מחלה קשה או אשפוז לבדם אינם מספיקים.
האם זיכרון דברים שנכתב אחרי הפטירה יכול להיות תקף?
כן. החוק עצמו מניח שהעדים יעלו את דברי המצווה על הכתב, והדבר יכול להיעשות גם לאחר הפטירה. עם זאת, הרישום, החתימה וההפקדה צריכים להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. ככל שחולף זמן רב יותר, כך עלול להתעורר קושי ראייתי משמעותי יותר.
האם מי שמקבל את הירושה יכול להיות עד לצוואה בעל פה?
סעיף 35 לחוק הירושה, הקובע פסילה של הוראה המזכה מי שהיה עד לעשיית הצוואה או לקח חלק בעריכתה, מחריג במפורש צוואה בעל פה. לכן אין פסילה אוטומטית רק משום שנהנה מן הצוואה היה גם עד לה. עם זאת, בית המשפט עדיין רשאי לבחון את מהימנות העדות, את נסיבות האמירה ואת רצונו החופשי של המצווה.
מה קורה אם לא ניתן לקיים את הצוואה בעל פה?
אם אין צוואה תקפה אחרת, העיזבון יחולק לפי כללי הירושה על פי דין. לעיתים התוצאה שונה מאוד מן הרצון שהמנוח אולי הביע בחייו, ולכן בתי המשפט מדגישים את הצורך לעמוד בדרישות החוק ולא להסתפק בתחושה כללית לגבי רצונו.
בצוואה בעל פה כל פרט ראייתי עשוי להכריע
במשרד עורכי הדין עובדיה-שוירץ אנו מטפלים בהליכי ירושה, בקשות לקיום צוואות, התנגדויות לצוואות ומחלוקות הנוגעות לצוואות בעל פה ולצוואות שכיב מרע. בתיקים כאלה לא די לשאול מה המנוח אמר. צריך לבחון מתי הדברים נאמרו, בפני מי, באיזה מצב רפואי וקוגניטיבי היה המצווה, האם הדברים תועדו בזמן אמת, האם נערך זיכרון דברים והאם הראיות תומכות זו בזו.
כאשר קיימת הקלטה, הודעה, מסמך שנכתב ליד מיטת החולה או עדים ששמעו את רצונו של אדם סמוך למותו, חשוב לבחון את החומר במהירות ובצורה מסודרת. לעיתים ההבדל בין אמירה שאין לה תוקף משפטי לבין צוואה שניתן לקיים נמצא דווקא בפרטים הקטנים ובאופן שבו הראיות נאספו ונשמרו.
המאמר נועד להציג מידע משפטי כללי בלבד. אין באמור בו משום ייעוץ משפטי, חוות דעת משפטית או תחליף לייעוץ פרטני, ויש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות.