הצוואה המקורית אבדה: האם אפשר לקיים צוואה על סמך העתק?

לא פעם לאחר פטירת אדם מתברר כי בני המשפחה יודעים שהוא ערך צוואה, ולעיתים אף ראו אותה בעבר, אך המסמך המקורי אינו נמצא. במצב כזה עולה מיד השאלה האם אובדן המקור מבטל את הצוואה, או שניתן בכל זאת להוכיח אותה באמצעות העתק, צילום, מסמכים אחרים או עדויות של מי שהכירו את תוכנה.

חוק הירושה אינו קובע שאובדן הצוואה המקורית מביא אוטומטית לבטלותה. סעיף 68 לחוק מאפשר, במקרים המתאימים, להוכיח צוואה באמצעות העתק או אפילו בדרך אחרת. אלא שהאפשרות הזאת אינה מסלול עוקף לדרישות ההוכחה. מי שמבקש לקיים צוואה שאינה מצויה במקור צריך להוכיח תחילה שהצוואה אכן הייתה קיימת, מה היה תוכנה, ומדוע לא ניתן להגיש את המקור.

פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בצפת ביום 13.2.2025, מפי סגנית הנשיא השופטת אביבית נחמיאס, בת"ע 36453-02-23 ובהליכים הקשורים אליו ממחיש היטב את ההבדל בין מצב שבו מקור הצוואה אבד אך קיימות ראיות טובות לקיומה, לבין מצב שבו מבקשים מבית המשפט להשלים את החסר על בסיס זיכרונות סותרים ועדויות שנמסרות שנים רבות לאחר הפטירה.

הכלל הוא הגשת הצוואה המקורית, אבל יש חריג

נקודת המוצא בחוק ברורה: צוואה, למעט צוואה בעל פה, מוכחת באמצעות הגשת המקור. עם זאת, המחוקק הכיר בכך שהחיים אינם מתנהלים תמיד בצורה מושלמת. מסמך יכול להישרף, ללכת לאיבוד, להישמר במקום שאינו נגיש או להיעלם מסיבה אחרת שאין לה קשר לרצונו של המצווה לבטל את צוואתו.

לכן קובע סעיף 68(ב) לחוק הירושה כי אם הוכח שהמקור נשמד בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה, או שאי אפשר להגיש את המקור, רשאים בית המשפט או הרשם לענייני ירושה להתיר את הוכחת הצוואה באמצעות העתק או בדרך אחרת. מטרת ההסדר היא למנוע מצב שבו רצונו האמיתי של המצווה יסוכל רק משום שהמסמך המקורי איננו.

אלא שככל שהראיה שמוגשת במקום המקור חלשה יותר, כך גדל הקושי. כאשר קיים צילום ברור של הצוואה, ניתן ללמוד ממנו לפחות על צורת המסמך, נוסחו, זהות הזוכים והוראותיו. כאשר אין אפילו העתק, והבקשה נשענת רק על עדויות בעל פה, בית המשפט נדרש לזהירות רבה יותר, משום שהסיכון הוא שבסופו של דבר יקוימו דברי הזוכים ולא דברי המצווה.

מה צריך להוכיח כאשר אין צוואה מקורית?

פסק הדין מרכז בצורה ברורה את השלבים שעל המבקש לעבור. ראשית, עליו לשכנע את בית המשפט שהמנוח אכן ערך צוואה. לא די בכך שבני משפחה אומרים שהמנוח רצה להוריש נכס לאדם מסוים, משום שרצון, שיחה משפחתית או אמירה כללית אינם בהכרח צוואה.

שנית, צריך להוכיח את תוכנה של הצוואה בצורה ברורה ומדויקת. מי היו הזוכים, מה קיבל כל אחד מהם, האם נקבעו תנאים לזכייה, האם נכס מסוים הוחרג והאם היו הוראות נוספות. בית המשפט אינו יכול לייצר את הצוואה במקום המצווה או להשלים פרטים מהותיים על סמך השערות.

רק לאחר שהוכחו עצם קיומה של הצוואה ותוכנה, עוברים לשאלה מדוע המקור אינו בנמצא. אם נטען שהצוואה אבדה, צריך להראות שנעשו מאמצים סבירים לאתר אותה. הפסיקה אינה דורשת בהכרח להוכיח בדיוק כיצד נעלם המסמך, דבר שלעיתים אינו אפשרי, אך כן נדרש להראות חיפוש אמיתי ושקידה סבירה לאיתור המקור.

אם נטען שהצוואה הושמדה, מתעוררת שאלה נוספת. החוק מכיר בהשמדת צוואה על ידי המצווה כאחת הדרכים לביטולה. לכן צריך להוכיח שההשמדה אירעה בנסיבות שאינן מלמדות כי המצווה ביקש לחזור בו מצוואתו.

העתק של הצוואה יכול לעשות הבדל גדול

יש הבדל משמעותי בין תיק שבו קיים צילום או העתק של הצוואה לבין תיק שבו לא נותר דבר. העתק יכול לשמש ראיה לכך שהצוואה הייתה קיימת, ללמד על סוג הצוואה, על ניסוחה ועל הוראותיה, ואף לצמצם מחלוקות בדבר זהות היורשים וחלקיהם.

אין פירוש הדבר שכל צילום מתקבל אוטומטית כתחליף למקור. עדיין צריך להסביר מדוע המקור אינו מוגש ולעמוד בדרישות סעיף 68 לחוק. עם זאת, קיומו של העתק משנה באופן משמעותי את נקודת הפתיחה הראייתית. כאשר אין העתק כלל, מי שמבקש לקיים את הצוואה נדרש למעשה לשחזר מסמך משפטי שלא נמצא בפני בית המשפט, ולכן נדרש בסיס ראייתי מוצק במיוחד.

מה קרה בפסק הדין?

המנוחה נפטרה בשנת 2012 והותירה אחריה שני בנים. כעשר שנים לאחר פטירתה הוגשה בקשה לצו ירושה על פי דין, שבה הוצהר כי לא הותירה צוואה. רק לאחר שהבקשה נודעה לנאמן שמונה במסגרת הליכי חדלות פירעון של אחד הבנים, הועלתה טענה שלפיה המנוחה דווקא ערכה צוואה בכתב יד ברוסית, שבה הורישה את דירתה לארבעה מנכדיה.

הבעיה הייתה שלא הוצג מקור של הצוואה ואף לא צילום או העתק שלה. בני המשפחה ביקשו להוכיח אותה באמצעות עדויות בעל פה. לטענתם, המסמך המקורי אבד לאחר הפטירה, לאחר שנלקח מבית המנוחה ונשמר בבית אחד מבניה.

בית המשפט בחן את הגרסאות לפרטי פרטים ומצא שורה ארוכה של קשיים. לא הייתה גרסה אחידה באשר למועד עריכת הצוואה, למקום שבו נשמרה, לאופן שבו אבדה ואף לא לתוכנה המדויק. חלק מהעדים זכרו הוראות מסוימות שאחרים לא זכרו, הייתה מחלוקת אם נכתב בצוואה מה ייעשה בכספי הדירה, ולא היה ברור אם אדם נוסף חתם על המסמך.

לקשיים האלה הצטרף שיהוי של למעלה מעשור. בני המשפחה ידעו, לפי גרסתם, על הצוואה עוד בחיי המנוחה, ואף ידעו זמן קצר לאחר פטירתה שהמקור אבד, אך במשך שנים לא פעלו לקיומה. בית המשפט נתן משקל גם לכך שבתחילה הוגשה בקשה לצו ירושה על פי דין ובה הוצהר שאין צוואה, ורק לאחר שהתבררה ההשלכה האפשרית על הליכי חדלות הפירעון הועלתה הטענה לקיומה של צוואה.

כשאין תאריך, הקושי הראייתי גדל

באותו מקרה נטען שמדובר בצוואה בכתב יד. סעיף 19 לחוק הירושה דורש כי צוואה כזו תיכתב כולה בכתב ידו של המצווה, תישא תאריך ותיחתם בידו. בפסק הדין נקבע כי היעדר תאריך הוא פגם שניתן, במקרים המתאימים, לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, אך הדבר מחייב את בית המשפט להשתכנע שאין ספק שהמסמך משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

במקרה שנדון, שאלת התאריך הייתה חשובה במיוחד גם משום שעלו ראיות ביחס למצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה בשנים שקדמו לפטירתה. כאשר לא ניתן היה לקבוע אפילו באיזו שנה נערכה הצוואה, התקשה בית המשפט לבחון מה היה מצבה בעת עריכתה. כך, פגם שנראה תחילה טכני הפך לחלק מהותי מן הקושי להוכיח את הצוואה.

רצון של אדם להוריש אינו בהכרח צוואה

בית המשפט לא שלל את האפשרות שהמנוחה אכן רצתה להיטיב עם נכדיה. אף הוצגו מסמכים ושיחות שיכלו ללמד על רצון כזה. אלא שקיים הבדל בין הוכחת רצון כללי לבין הוכחת צוואה משפטית מסוימת.

אדם יכול לומר לבני משפחתו שהוא רוצה שהדירה תעבור לנכדים, להתעניין בדרך עריכת צוואה ואף לכתוב לעצמו דוגמאות או טיוטות, ועדיין לא להשלים מעשה של צוואה. כאשר המסמך עצמו אינו בנמצא, בית המשפט צריך להיזהר שלא להפוך אמירות, טיוטות או זיכרונות משפחתיים לצוואה שלא ניתן לדעת בוודאות אם נערכה ומה נכתב בה.

זה היה אחד הנימוקים המרכזיים לדחיית הבקשה. בית המשפט קבע כי מכלול הראיות לא הספיק להוכיח שהמנוחה אכן ערכה צוואה, מתי נערכה ומה היו הוראותיה. הבקשה להוכחת הצוואה נדחתה, צו הירושה על פי דין התקבל, ושני האחים חויבו יחד בהוצאות בסך 30,000 ש"ח שהועברו לקופת הנשייה.

מה אפשר ללמוד מהמקרה?

המסקנה אינה שאי אפשר לקיים צוואה כאשר המקור אבד. להפך, החוק מאפשר זאת במפורש. אלא שהמבקש לעשות כן צריך להגיע לבית המשפט עם תשתית מסודרת: העתק ככל שקיים, ראיות לקיומה של הצוואה, ראיות לתוכנה, הסבר אמין לאובדן המקור ותיעוד של החיפושים שנעשו כדי לאתרו.

ככל שהבקשה מוגשת בסמוך לפטירה וככל שהגרסאות עקביות, התיעוד ברור והעתק הצוואה קיים, כך קל יותר לבסס את הבקשה. לעומת זאת, שיהוי ארוך, גרסאות משתנות, סתירות באשר לתוכן הצוואה והעדר הסבר סביר לאובדן המקור עלולים להביא לדחיית הבקשה, גם אם בני המשפחה משוכנעים שזה היה רצונו של המנוח.

מבחינה מעשית, מי שמחזיק בצוואה מקורית צריך לשמור עליה במקום בטוח ולוודא שלפחות אדם נוסף יודע היכן היא נמצאת. אפשר גם להפקיד צוואה אצל הרשם לענייני ירושה. כאשר המקור כבר אבד, מומלץ שלא להמתין שנים, אלא לאסוף מיד את כל החומר הקיים ולבחון כיצד ניתן להוכיח את הצוואה לפני שראיות נוספות נעלמות והזיכרון של העדים נחלש.

שאלות נפוצות

האם אפשר לקיים צוואה מצילום בלבד?

כן, במקרים המתאימים. סעיף 68 לחוק הירושה מאפשר להוכיח צוואה באמצעות העתק כאשר הוכח שהמקור נשמד בנסיבות שאינן מבטלות את הצוואה או שלא ניתן להגישו. עם זאת, יש להסביר מה אירע למקור ולהוכיח את הנסיבות שמצדיקות שימוש בהעתק.

מה אם אין אפילו צילום של הצוואה?

גם אז החוק מאפשר עקרונית הוכחה "באופן אחר", למשל באמצעות ראיות ועדויות. אלא שבמצב כזה רמת הזהירות גבוהה במיוחד. צריך להוכיח באופן ברור את עצם קיומה של הצוואה, את צורתה ואת תוכנה, ולא די באמירות כלליות של בני משפחה על רצונו של המנוח.

האם צריך להוכיח בדיוק איך הצוואה אבדה?

לא בהכרח. הפסיקה מכירה בכך שלעיתים אי אפשר לדעת כיצד בדיוק נעלם המסמך. עם זאת, צריך להראות שנעשו חיפושים מתאימים ומאמצים סבירים לאתר את הצוואה המקורית. אמירה כללית שלפיה "לא יודעים איפה היא" אינה תמיד מספיקה.

מה קורה אם המצווה עצמו השמיד את הצוואה?

השמדת הצוואה בידי המצווה מקימה, לפי סעיף 36(א) לחוק הירושה, חזקה שהתכוון לבטלה. מי שמבקש לקיים את הצוואה בנסיבות אלה נדרש לסתור את החזקה ולהוכיח שההשמדה לא נעשתה מתוך כוונה לבטלה.

האם היעדר תאריך מבטל צוואה בכתב יד?

לא תמיד. היעדר תאריך הוא פגם שבית המשפט עשוי לרפא בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, אם מתקיימים מרכיבי היסוד ולא נותר לו ספק שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. עם זאת, היעדר תאריך יכול להקשות מאוד כאשר קיימת מחלוקת על מועד עריכת הצוואה או על כשירות המצווה באותה תקופה.

האם אמירה של המנוח בפני בני המשפחה מספיקה?

בדרך כלל לא. אמירה על רצון להוריש נכס יכולה להיות ראיה נסיבתית, אך אינה מחליפה את הצורך להוכיח שהמנוח אכן ערך צוואה ושאלו היו הוראותיה. בית המשפט אינו רשאי ליצור צוואה מתוך רצון כללי שלא קיבל ביטוי משפטי מספק.

כאשר המקור אבד, הדרך שבה מציגים את הראיות יכולה להכריע את ההליך

במשרד עורכי הדין עובדיה-שוירץ אנו מטפלים בהליכי ירושה, בקשות לקיום צוואה, התנגדויות לצוואות ומחלוקות שבהן מקור הצוואה אינו בנמצא. במקרים כאלה נדרש לבחון לא רק את נוסח ההעתק, ככל שקיים, אלא גם את נסיבות אובדן המקור, העדים שראו את הצוואה, מסמכים מאותה תקופה, פעולות שנעשו לאחר הפטירה וכל ראיה שעשויה ללמד על רצונו של המצווה ועל תוכנה של הצוואה.

תיק של צוואה שאבדה הוא בראש ובראשונה תיק ראייתי. לעיתים קיימת צוואה אמיתית וברורה שנעלמה מסיבה תמימה, ולעיתים הראיות אינן מאפשרות לדעת אם נערכה צוואה ומה נכתב בה. לכן יש חשיבות רבה לאיסוף הראיות ולבניית התמונה המלאה כבר בתחילת ההליך.

המאמר נועד להציג מידע משפטי כללי בלבד. אין באמור בו משום ייעוץ משפטי, חוות דעת משפטית או תחליף לייעוץ פרטני, ויש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות.