צוואת שכיב מרע: מהם התנאים לקיום צוואה בעל פה לפני המוות?

אדם שוכב בבית חולים או בביתו, מצבו הרפואי קשה, והוא אומר לקרובים או למכרים מה הוא מבקש שייעשה ברכושו לאחר מותו. האם די באמירה כזו כדי ליצור צוואה תקפה? התשובה היא שלא כל אמירה על חלוקת רכוש לפני המוות היא צוואה. חוק הירושה מכיר בצוואה בעל פה, המכונה לא פעם "צוואת שכיב מרע", אך מדובר בצורת צוואה חריגה שהמחוקק והפסיקה הציבו לה תנאים מחמירים.

שלושה פסקי דין שעסקו בצוואות בעל פה ממחישים היטב את הקושי. בת"ע 15455-07-19 בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה נדחתה טענה שלפיה אב ציווה בעל פה את רכושו לאחד מילדיו. בת"ע 30591-07-18 בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה נדחתה בקשה לקיים אמירות של מנוחה כצוואת שכיב מרע, אף שהיא נפטרה זמן קצר לאחר חלק מן האמירות שיוחסו לה. ובעמ"ש 9716-09-21 בבית המשפט המחוזי בתל אביב הודגשה פעם נוספת החשיבות של עריכת זיכרון הדברים בסמוך לאמירה והפקדתו כדין.

מן הפסיקה עולה מסר ברור: הרצון לכבד את דבריו האחרונים של אדם חשוב, אבל דווקא משום שמדובר בצוואה שלא נכתבה ולא נחתמה על ידי המצווה, בית המשפט דורש ראיות חזקות והקפדה משמעותית על דרישות החוק.

מהי צוואת שכיב מרע?

סעיף 23 לחוק הירושה מאפשר לאדם שהוא שכיב מרע, וכן לאדם הרואה את עצמו בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות, לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים את לשונו. לאחר מכן על העדים לערוך זיכרון דברים שבו יירשמו דברי המצווה, היום והנסיבות שבהן נאמרו הדברים, לחתום עליו ולהפקידו אצל הרשם לענייני ירושה, והכול ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשות זאת.

צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו את עשייתה והמצווה עודנו בחיים. אי־אפשרות לערוך צוואה בכתב אינה תנאי עצמאי הקבוע בסעיף 23; הזכאות להשתמש בצורת צוואה זו תלויה בהתקיימות אחת החלופות הנוגעות למצב המצווה.

התנאי הראשון: המצווה צריך להיות שכיב מרע או לראות עצמו מול פני המוות

זהו תנאי יסודי. עצם המחלה הקשה אינה מספיקה; יש להוכיח אחת מהחלופות שבסעיף 23 במועד האמירה. בפסיקה תואר שכיב מרע כאדם שכוחו תש עד שאינו מסוגל להתהלך כרגיל והוא מרותק למיטתו מחמת מחלתו.

כאשר הטענה היא שהמצווה לא היה שכיב מרע במובן זה, אלא "ראה עצמו מול פני המוות", יש לבחון שני רכיבים. הראשון הוא סובייקטיבי: האם המצווה עצמו אכן חש שהוא עומד בפני מוות קרוב. השני הוא אובייקטיבי: האם היו נסיבות ממשיות שהצדיקו תחושה כזו. פחד כללי מן המוות או מחלה כרונית אינם מספיקים בהכרח.

בת"ע 30591-07-18, למשל, המנוחה נפטרה זמן קצר לאחר האמירות שיוחסו לה, אך בית המשפט קבע שלא הוכח שהיא ראתה עצמה מול פני המוות, לא מבחינה סובייקטיבית ולא מבחינה אובייקטיבית. מן העדויות עלה כי היא והסובבים אותה המתינו לעורך דין שאמור היה להגיע לערוך צוואה מסודרת, ולא ראו את המצב כדחוף באופן שמלמד שצפתה את מותה המיידי. גם לא הוצגה תשתית רפואית מספקת שהוכיחה מצב סופני.

גם בת"ע 15455-07-19 נדחתה הטענה שהמנוח היה שכיב מרע במועד שבו נטען כי ציווה בעל פה. בית המשפט נתן משקל לכך שלא הוצגה חוות דעת רפואית ולא הובאו אנשי הצוות הרפואי שיכלו לשפוך אור על מצבו. מכאן שאין להסיק שחוות דעת רפואית נדרשת בכל תיק, אך כאשר המצב הרפואי שנוי במחלוקת, החומר הרפואי והעדויות המקצועיות עשויים להיות ראיות מכריעות.

התנאי השני: דברי הצוואה צריכים להיאמר על ידי המצווה בפני שני עדים

הצוואה צריכה לבוא מפיו של המצווה עצמו. אין די בכך שמישהו שמע ממנו בעבר שהוא "רוצה להשאיר את הבית לבן" או שהוא "מתכוון לסדר צוואה". בית המשפט צריך להשתכנע שהדברים שנאמרו נועדו לפעול כצוואה ולא היו רק אמירה כללית, הבטחה, משאלה או תיאור של כוונה עתידית.

החוק דורש שני עדים השומעים את לשונו של המצווה. בפסיקה שנדונה בת"ע 30591-07-18 הובהר כי אין הכרח ששני העדים ישמעו את הדברים באותו רגע ממש, וייתכן שהדברים ייאמרו לכל אחד מהם בהזדמנות נפרדת. עם זאת, כל אחד מהעדים צריך לשמוע את דברי המצווה עצמו ולהבין את שפתו. כאשר יש קושי בשפה או שהעד אינו בטוח מה בדיוק נאמר, הדבר עלול לפגוע ביסוד מרכזי של הצוואה.

באותו תיק אף עלה ספק אם אחת העדות שלטה במידה מספקת בשפת המנוחה. בית המשפט הדגיש כי הדרישה שהעדים ישמעו ויבינו את לשון המצווה אינה פרט טכני בלבד, משום שכל קיומה של הצוואה תלוי לאחר המוות ביכולתם של העדים למסור במדויק מה נאמר להם.

התנאי השלישי: חייבת להיות גמירות דעת לצוות עכשיו

גם אדם שנמצא על ערש דווי יכול לדבר על מה שהיה רוצה שיקרה בעתיד מבלי ליצור בכך צוואה. לכן הפסיקה מוסיפה לדרישות סעיף 23 דרישה מהותית של גמירות דעת. בית המשפט בוחן האם המצווה התכוון שהאמירה בעל פה עצמה תהיה צוואתו המחייבת, או שמא רק ביקש שבעתיד ייערך עבורו מסמך צוואה שעליו יחתום.

ההבחנה הזאת הייתה מרכזית בת"ע 30591-07-18. העדות סיפרו שהמנוחה רצתה שעורך דין יגיע לביתה ויערוך עבורה צוואה, ואף המתינה לעורך דין מסוים שהיה בחופשה. בית המשפט קבע שמכלול הדברים מצביע יותר על רצון לערוך צוואה בעתיד מאשר על גמירות דעת להפוך את האמירות שכבר נאמרו לצוואה בעל פה.

זהו הבדל דק אך קריטי. משפט כמו "אני רוצה שהדירה תהיה של פלוני" עשוי להיות הבעת רצון. לעומת זאת, אמירה ברורה שנועדה להוות הוראה סופית ומיידית לגבי חלוקת העיזבון, בנסיבות של שכיב מרע ובפני העדים הנדרשים, עשויה להיכנס לגדר צוואה בעל פה. בית המשפט בוחן את הנוסח, הנסיבות, התנהגות המצווה והראיות החיצוניות כדי לקבוע לאיזה משני המצבים שייכת האמירה.

התנאי הרביעי: יש לערוך זיכרון דברים מדויק

לאחר שמיעת דברי המצווה על העדים להעלות אותם על הכתב בזיכרון דברים. המסמך צריך לכלול את דברי המצווה וכן את היום והנסיבות שבהן נאמרו. תכלית הדרישה ברורה: לאחר פטירת המצווה לא ניתן לשאול אותו למה התכוון, ולכן יש חשיבות לכך שהדברים יתועדו כשהם עדיין טריים בזיכרונם של העדים.

בת"ע 15455-07-19 זיכרון הדברים נערך כ-15 חודשים לאחר המועד שבו נטען שנאמרו דברי הצוואה. בית המשפט מצא כי הדברים שנרשמו לא היו דברי המצווה כלשונם אלא נוסחו כפרשנות של העדים. השילוב בין השיהוי לבין ניסוח שאינו משקף במדויק את הדברים שנאמרו פגע באופן ממשי באמינות הטענה.

בת"ע 30591-07-18 זיכרון הדברים נערך שלושה ימים לאחר פטירת המנוחה, אך גם שם התעוררו קשיים. בית המשפט התרשם שלא נרשמו דבריה המדויקים של המנוחה, שחלק מהניסוח היה תמצות או עיבוד של הדברים ושפרטים מסוימים נשמטו. כאשר האמירות נאמרו לכל עד במועד שונה, הודגש כי נכון במיוחד שכל עד יתעד בנפרד מה שמע מפיו של המצווה, כדי שניתן יהיה להשוות בין הגרסאות ולבחון את מידת הדיוק שלהן.

התנאי החמישי: שני העדים צריכים לחתום, ויש להפקיד את זיכרון הדברים אצל הרשם

סעיף 23 דורש שזיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים ויופקד אצל הרשם לענייני ירושה. ההפקדה אינה פעולה מנהלית שולית. מטרתה להוציא את המסמך מידי בעלי העניין ולהקטין את האפשרות לשינויים, התאמות או השפעות לאחר שהמצווה כבר אינו יכול לאשר או להכחיש את הדברים.

בת"ע 15455-07-19 זיכרון הדברים כלל לא הופקד אצל הרשם. בית המשפט ראה בכך נתון המחזק את החשש שהמסמך הוכן רק לאחר שהתעורר סכסוך הירושה. בת"ע 30591-07-18 הובהר כי איחור ברישום או בהפקדה, ואף מצב שבו ההפקדה נעשתה על ידי אחד העדים בלבד, עשויים במקרים מסוימים להיחשב פגמים שניתן לרפא לפי סעיף 25 לחוק. עם זאת, האפשרות לרפא פגם אינה הופכת את הדרישות לחסרות משמעות, והיא תלויה בכך שמרכיבי היסוד התקיימו ושבית המשפט משוכנע לחלוטין שמדובר בצוואת אמת.

התנאי השישי: הרישום, החתימה וההפקדה צריכים להיעשות סמוך ככל האפשר

הזמן הוא גורם מרכזי בצוואה בעל פה. ככל שחולף זמן, גובר החשש שהזיכרון ייטשטש, שהעדים ישוחחו ביניהם, יקבלו ייעוץ, ינסחו מחדש את הדברים או יושפעו מן הסכסוך שנוצר סביב העיזבון. לכן החוק דורש שהרישום, החתימה וההפקדה ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

הפסיקה אינה קובעת מספר ימים קשיח שמתאים לכל מקרה, משום שהשאלה תלויה בנסיבות. עם זאת, שיהוי ממושך ללא הסבר פועל באופן ברור נגד מי שמבקש לקיים את הצוואה. בת"ע 15455-07-19 חלפו כ-15 חודשים עד לעריכת זיכרון הדברים, והמסמך לא הופקד כלל. בית המשפט קבע שהשיהוי לא הוסבר וראה בו חלק ממכלול שהוביל לדחיית הבקשה.

גם בעמ"ש 9716-09-21 הודגש הקושי שבהעלאת הטענה בשלב מאוחר. באותו הליך צוין כי זיכרונות דברים ביחס לצוואה נטענת נערכו בסמוך להגשת תביעה בשנת 2019, כשמונה שנים לאחר האמירה הנטענת, לא כללו את מלוא ההתייחסות למועד ולנסיבות ולא הופקדו אצל הרשם. הערעור נדחה מטעמים דיוניים ומהותיים נוספים, אך פסק הדין ממחיש היטב עד כמה מסוכן להותיר אמירה בעל פה ללא תיעוד מיידי ומסודר. הערעור עסק בבקשה לבטל צו קיום שכבר ניתן לטובת אדם אחר, והנימוק המרכזי לדחייתו היה אי־עמידה בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה. הצו הקודם נותר בתוקף.

האם בית המשפט יכול לרפא פגמים בצוואת שכיב מרע?

סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר במקרים מסוימים לקיים צוואה גם כאשר נפל פגם בפרט או בהליך. אולם בצוואה בעל פה האפשרות הזאת מצומצמת במיוחד. מרכיבי היסוד חייבים להתקיים: הדברים צריכים להיאמר על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו, בזמן שהיה שכיב מרע או ראה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

כאשר מרכיב יסוד כזה אינו מתקיים, בית המשפט אינו רשאי ליצור אותו בדיעבד. לעומת זאת, פגמים מסוימים ברישום, במועד ההפקדה או בזהות מי שביצע את ההפקדה עשויים, במקרים חריגים, להיות ניתנים לריפוי. גם אז נדרשת רמת ודאות גבוהה במיוחד ביחס לאמיתות הצוואה ולרצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

בת"ע 30591-07-18 הודגש כי בצוואות בעל פה יש להיזהר במיוחד בשימוש בסעיף 25. בית המשפט לא השתכנע שמרכיבי היסוד התקיימו ולא היה נקי מספק ביחס לגמירות דעתה של המנוחה, ולכן הבקשה לקיום הצוואה נדחתה.

מה ניתן ללמוד משלושת פסקי הדין?

שלושת פסקי הדין מלמדים כי צוואת שכיב מרע אינה "צוואה בעל פה בלי פורמליות". ההפך הוא הנכון. דווקא מפני שאין מסמך שעליו חתם המצווה, בתי המשפט דורשים הקפדה גבוהה על הנסיבות, על העדים ועל התיעוד. העובדה שאדם היה חולה, שאמר למישהו למי היה רוצה להשאיר את רכושו או שנפטר זמן קצר לאחר מכן אינה מספיקה כשלעצמה.

בתיק מחדרה נפלו יחד שורה של קשיים: לא הוכח במידה מספקת שהמנוח היה שכיב מרע במועד הנטען, זיכרון הדברים נערך כעבור זמן רב, הדברים לא נרשמו כלשונם והמסמך לא הופקד. הבקשה לקיום צוואת שכיב מרע נדחתה ונפסקו הוצאות משמעותיות. בתיק מחיפה, אף שהמנוחה נפטרה זמן קצר לאחר חלק מן האמירות, לא הוכח שהיא ראתה את עצמה מול פני המוות, עלה ספק לגבי גמירות דעתה והיו קשיים נוספים באופן שמיעת הדברים ותיעודם. גם שם הבקשה נדחתה. פסק הדין המחוזי מוסיף וממחיש כי תיעוד שנוצר שנים לאחר האירוע הוא נקודת חולשה קשה ביותר.

מבחינה מעשית, אם אדם עדיין מסוגל לערוך צוואה מסודרת בכתב, זו בדרך כלל הדרך הבטוחה בהרבה להביע את רצונו. כאשר מתקיימים תנאי החוק ונאמרת צוואה בעל פה, יש חשיבות עצומה לפעולה מיידית של העדים: לתעד במדויק, לחתום ולהפקיד את זיכרון הדברים ללא דיחוי.

שאלות נפוצות

האם אדם חייב להיות מאושפז בבית חולים כדי לערוך צוואת שכיב מרע?

לא. המקום שבו נמצא המצווה אינו התנאי הקובע. השאלה היא האם הוא שכיב מרע או אדם הרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. אדם יכול להיות בביתו ולעמוד בתנאי החוק, ומנגד עצם האשפוז בבית חולים אינו יוצר אוטומטית אפשרות לצוואה בעל פה.

האם די בכך שהמצווה נפטר זמן קצר לאחר האמירה?

לא. סמיכות הזמנים יכולה להיות ראיה חשובה, אך היא אינה מוכיחה לבדה את התנאים. צריך להוכיח שהיה שכיב מרע, או שראה עצמו מול פני המוות בנסיבות המצדיקות זאת. דרישת התחושה הסובייקטיבית מתייחסת לחלופה השנייה. בת"ע 30591-07-18 המנוחה נפטרה זמן קצר לאחר האמירות, ובכל זאת הבקשה נדחתה.

האם שני העדים חייבים להיות נוכחים יחד?

לא בהכרח. בפסיקה הוכרה האפשרות שדברי המצווה ייאמרו לשני העדים בהזדמנויות נפרדות. עם זאת, כל עד צריך לשמוע את המצווה עצמו ולהבין את שפתו, וכאשר מדובר במועדים שונים יש חשיבות מיוחדת לתיעוד מדויק ונפרד של מה שכל אחד שמע.

מה צריך לכתוב בזיכרון הדברים?

יש לתעד את דברי המצווה בצורה מדויקת ככל האפשר, לציין את יום האמירה ואת הנסיבות שבהן נאמרה, ולא להסתפק בפרשנות כללית של העדים למה שהמצווה "התכוון". שני העדים צריכים לחתום על זיכרון הדברים, ויש להפקידו אצל הרשם לענייני ירושה.

מה קורה אם זיכרון הדברים נערך באיחור?

איחור הוא פגם משמעותי. במקרים מסוימים הוא עשוי להיות ניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק, אך ככל שהאיחור גדול יותר וככל שאין לו הסבר משכנע, כך נפגעת אמינות הראיה. כאשר קיימים גם ספקות לגבי מרכיבי היסוד או גמירות הדעת, הסיכוי לקיום הצוואה קטן משמעותית.

האם אמירה כמו "הבית יהיה שלך" נחשבת צוואה?

לא בהכרח. בית המשפט בוחן אם מדובר באמירה שנועדה להיות צוואה מחייבת באותו רגע, או בהבטחה, משאלה או כוונה לערוך צוואה בעתיד. גמירות הדעת היא תנאי מרכזי, ובצוואה בעל פה נדרשת זהירות מיוחדת משום שאין מסמך חתום של המצווה.

צוואה בעל פה מחייבת פעולה מהירה ותיעוד מדויק

במשרד עורכי הדין עובדיה-שוירץ אנו מטפלים בצוואות, ירושות, התנגדויות לצוואות ובהליכים לקיום או לביטול צוואות, לרבות במקרים שבהם נטען כי המנוח הותיר צוואה בעל פה או צוואת שכיב מרע. בתיקים כאלה יש חשיבות מיוחדת לבחינה מהירה של החומר הרפואי, זהות העדים, הנוסח המדויק של הדברים שנאמרו, מועד עריכת זיכרון הדברים והאופן שבו הופקד.

כאשר מתעוררת מחלוקת לאחר הפטירה, לא די להוכיח שהמנוח היה חולה או שאמר למאן דהוא מה הוא רוצה שייעשה ברכושו. יש לבחון האם התקיימו דרישות סעיף 23 לחוק הירושה והאם קיימת תשתית ראייתית שמאפשרת לבית המשפט להשתכנע שמדובר בצוואה אמיתית ולא באמירה כללית שניתנה לה משמעות משפטית רק בדיעבד.

המאמר נועד להציג מידע משפטי כללי בלבד. אין באמור בו משום ייעוץ משפטי, חוות דעת משפטית או תחליף לייעוץ פרטני, ויש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות.